קינוחנוכה: עריכת שולחן מוארת ומתוקה לערב החג

לפני 10 שנים, בהיותי בת 21, עבדתי בחברה גדולה עם המון אנשים ובתחום אחר לגמרי ממה שאני עוסקת היום. סוג של עבודה אחרי צבא, משהו שאהבתי, אבל שהיה ברור שהוא זמני בלבד. לקראת סוף שנת 2010 ערכו לנו בחברה מסיבת חנוכה גדולה שאני זוכרת ממש טוב, כי למרות שהיתה סטנדרטית לחלוטין היא מסמלת עבורי התחלה של נושא מרכזי מאוד בחיי. במסיבה חילקו לנו סופגניות פשוטות מהסופר (ומושלמות, כיאה לסופגניות מהסופר), הדלקנו נר כלשהו והיה ממש נחמד, אבל אני והראש שלי היינו במקום אחר. בדיוק בימים האלו אדם ואני התחלנו לדבר. זה קרה בערך שלוש שנים אחרי שהכרנו, בצבא, ועד אז לא היה בינינו שום דבר, אפילו לא יחסי ידידות. פשוט שירתנו בצבא ביחד למשך חודשיים, אדם השתחרר וכל אחד המשיך בחייו. שלוש שנים אחרי והודעה מקרית בפייסבוק התגלגלה להתכתבות ולשיחה עמוקה בינינו. ועוד אחת. ועוד אחת. וכמה ימים או שבועות אחר כך, לקראת סוף השנה, היה ברור שאנחנו רוצים להיפגש ולהכיר יותר.

אז באותו הערב במסיבה, עוד לפני שיצא לאדם ולי לצאת בפעם הראשונה, הראש שלי היה עסוק לחלוטין במחשבות אחרות והפרפרים וההתרגשות היו בשיאם. האמת היא שבעיקר התעסקתי בלחכות להודעות וטלפונים ממנו (כמו היום, אבל זה שונה) וכשזה קרה ודיברנו אני זוכרת שזה עשה אותי מאושרת ושמחה. אולי כבר אז ידעתי מה הולך לצאת מזה.
השבוע, כשישבנו על הטקסט שאתם קוראים עכשיו ואדם ביקש ממני לחשוב על סיפור קטן שבו אני נזכרת כששואלים אותי על חנוכה, סיפרתי לו לראשונה שזה למעשה הזכרון הכי חזק שלי וההקשר שאני עושה לחג הזה. והאמת, אולי זה גם הזכרון היחיד, כי חנוכה, להבדיל מראש השנה, פסח או סוכות, הוא חג שמשום מה, לפחות אצלי במשפחה, קצת נהוג לדלג עליו. לפעמים עושים איזו ארוחונת, או שלא. לפעמים מזמינים להדליק נרות ויש עוגה או שתיים, ולפעמים גם לא. ערב חג מובהק בטח שאין, חופש מהעבודה גם אין (אבל מהגן כן, כמובן) ואיכשהו תמיד מרגיש שחג החנוכה מתמסמס וחולף לו.
והשנה, בחסות הקורונה והסגר הלילי או המלא שעוד שוקלים להטיל עלינו, נדמה שארוחה גדולה בכל מקרה לא תהיה. לכן, החלטתי להזמין את המשפחה הקטנה לערב קינוחים ומתוקים בלבד.

ידעתי שאני רוצה שולחן קטן ומדויק, אבל אני חייבת להודות שעד יום העריכה לא ידעתי עד הסוף מה אני הולכת לעשות, וזה מאוד לא אופייני לי. בדרך כלל אני מתכננת הכל מראש ויודעת בדיוק איפה כל דבר ישב אבל בגלל שהפעם לא היה לי סגנון מוגדר החלטתי יותר לזרום ולהיות ספונטנית. היה לי ברור שאבחר כצבע המרכזי בלבן שמסמל אור וחגיגיות אבל לגבי השאר התלבטתי. שחור היה נראה לי מתאים, אבל הרגשתי שיש צורך בנגיעת צבע נוספת. לכן, יצאתי למסע קניות שקיוויתי שיעזור לי להחליט. ואכן, בפלורליס מצאתי כלים מטריפים בצבעים מדויקים להשלמת הצבעוניות — האחד מגש קומות בצבע ברונזה שידעתי שיהיה מושלם לסופגניות השחיתותיות (והשחורות־לבנות, כמובן) שתכננתי לרכוש והשני מגש עלה בצבע זהב בעל טקסטורה מהממת שעליו הנחתי סביבונים שרכשתי וצבעתי בספריי שחור. אחרי המציאות האלו היה לי ברור שאני הולכת על לבן, שחור ונגיעות זהב וברונזה.

היה לי חשוב לשמור על השולחן אותנטי ומעט מסורתי ולכן בחרתי במפה לבנה מעוטרת, בראנר וינטאג׳ לבן שקיבלתי מאמא שלי ובחנוכיה יחסית גדולה ובעלת נוכחות. החנוכיה במקור היתה בצבע אחר ועל מנת להתאימה לשולחן צבעתי אותה בספריי שחור והוספתי בצבע אקריליק נגיעות זהב, כדי לתת לה מראה מעט מיושן ודומה לברונזה.

כאמור, התכנון היה ערב מתוק ולכן הוספתי לסופגניות עוד כמה סוגי מאפים. לאחר שסיימתי עם הסוכרים עדיין היתה לי תחושה שהשולחן לא שלם ולכן, כדי להדגיש את הבסיס הלבן ואת אור החג בחרתי בפרחים ונרות לבנים ובגרילנדת אורות שתליתי על הקיר הסמוך ולה הוספתי אצטרובלים שצבעתי באקריליק זהב.

בשלב הזה השולחן היה נראה כמו שדמיינתי אותו — מואר, חגיגי ומזמין.

שיהיה חג שמח!