Story Time: הסיפור מאחורי עיצוב הסלון שלנו

לפני כמעט שלוש שנים, מיד אחרי שגילינו שאני בהריון, התחלנו לחפש דירה חדשה. ידענו שלהמשיך לגור בתל אביב הוא הדבר שאנחנו הכי רוצים, אבל מצד שני היינו ריאלים וידענו שעם תינוק נצטרך דירה נוחה יותר, שתכלול חניה, מעלית וחדר נוסף ואת זה לא היינו יכולים למצוא בעיר הגדולה במחיר שפוי. התחלנו לחפש אלטרנטיבות ותוך זמן מאוד קצר, כששנינו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים ומחפשים, מצאנו את הדירה בה אנו מתגוררים כיום — דירה חדשה מהניילונים, סטנדרטית וצנועה, אבל נעימה ונוחה מאוד. אני זוכרת את הבוקר שאדם התקשר אלי אחרי שהלך לראות אותה בספונטניות בלעדיי ואמר לי ״סמכי עלי, את לא צריכה אפילו לבוא לראות, את תעופי עליה, הכל מתוקתק ואת לא צריכה יותר לדאוג מתשתיות אכולות או מצנרת משנות החמישים. רק בואי נחתום על החוזה ונתחיל לעצב״.

זו היתה תקופה של המון שינויים בחיי. הייתי כאמור בתחילת ההריון, עברנו עיר ודירה, סבתא שלי נפטרה והכל קרה מהר מאוד. הדירה החדשה היתה גדולה מכל דירה או בית אחר שגרנו בו עד אז והבנתי את זה באופן מובהק כשהרהיטים שלנו מוקמו בסלון ומיד היה אפשר לראות שהם קטנים מדי עבורו. כאילו שמנו כמה גרגירי אורז בצלחת. היה ברור שצריך למצוא ספה חדשה ועדיף שתהיה נוחה, גדולה, לא מלאה בשערות של כלב ושתעלה גג 3,000 ש״ח.
המסע אחר חיפוש הספה היה מאתגר. נסענו ביום גשום לדרום תל אביב והגענו להמון חנויות ריהוט בהם לא מצאנו אף ספה שתתאים לגודל הסלון ולסגנון שחיפשנו. באחד הסיבובים היינו רעבים ועצרנו לאכול פלאפל (ולא, אין שום קשר לקרייבינג של ההריון ?). התיישבנו על הספסל ואמרנו אחד לשני ״היום כבר לא נמצא את הספה שלנו, נצטרך לבוא פעם נוספת״. בסמוך אלינו עמדה אישה ועישנה סיגריה. היא פנתה אלינו ושאלה מה אנחנו מחפשים. נתנו לה את הפרטים והיא ענתה ״בואו, אני אדאג לכם, יהיה בסדר״. ואכן, בסופו של דבר קנינו אצלה בדיוק את הספה שרצינו: סוג הבד, הצבע, הרגליים, הגודל וגם המחיר היו מדויקים.

באותה התקופה עבדתי באיקאה בתור מעצבת ושם חיפשתי פתרונות פרקטיים במחירים נוחים, כמו יחידת המדפים מסדרת VITTSJÖ, שהייתה מאוד טרנדית באותה התקופה (מוזמנים גם להציץ בפוסט: איך לעצב ספריית נוי בחמישה שלבים פשוטים). היחידה השחורה התאימה לפלטת הצבעים של הסלון שרציתי ליצור — שחור־לבן־אפור ונגיעות של תכלת, כמו הספה. היום הסיפור שונה וחשוב לי להוסיף פה ושם צבע, על מנת להבליט רהיטים מסוימים ולשבור את המונוכרום שיצרתי. באופן כללי אני לא נוטה להתחייב לסגנון עיצובי אחד, אלא מנסה לעצב כמו שאני אוהבת, להתחשב במידה בתקופות ובטרנדים, אך בטח שלא ללכת אחריהם כמו עיוורת. בנוסף, אני פחות אוהבת לראות בבתים אחרים פריטים שיש בבית שלי ולכן חשוב לי לשמור עליו מיוחד, גם אם בדרכו שלו. בשל כך, בין היתר, אני משנה ומוסיפה פריטים כל הזמן.

את האבזור ביחידת המדפים (או כפי שאני אוהבת לקרוא לה — ספריית נוי — כי ככה אני רואה אותה) אני כל הזמן משנה ומרעננת. זה האיזור שבו אני אוהבת להתבטא ולהדגיש דרכו את הסגנון של החלל כולו. לכן, גם שם אני לא מוותרת על אמנות, צמחיה וכדים מיוחדים. כמעט תמיד בחלקה התחתון של היחידה יש סלסלת אחסון למשחקים של יהונתן (פתרון מושלם לעייפות של סוף היום) ובשאר המדפים אני אוהבת להציג ספרי עיצוב ואמנות (שגם אותם אני רואה קודם כל כספרי נוי שלוקחים חלק בעיצוב החלל) ופריטים אחרים שאספתי לאורך השנים.

עוד קנינו באיקאה את מזנון הטלוויזיה, שרפרף עץ שצבעתי באמצעות ספריי צבע והשתדרג לחלוטין וכורסא שהעברנו מתל אביב, איתה יש לי יחסי אהבה־שנאה רציניים ושאותה אני שוקלת כעת לרפד מחדש.

לאחר שמצאנו חלק נכבד מהריהוט, עדיין היה חסר לנו שולחן קפה וזה כבר היה יותר מסובך אפילו מהספה! היה לנו בראש שולחן ספציפי שמאוד התאים לסגנון שרצינו ושנינו היינו תמימי דעים לגביו: שולחן שיש עם רגלי ברזל שחורות. כמו תמיד באותה התקופה, נסענו בימי שישי לאכול חומוס (חובה!) ולהסתובב. הבעיה היתה שבכל חנויות הרהיטים שעברנו המחירים היו לא הגיוניים ויקרים להחריד. אחרי מאמצים ונסיונות רבים ולא מוצלחים, ישבנו ערב אחד בסלון ובו ספה עם שולחן קטנטן וזמני (כפי שתראו בתמונה הבאה. שימו לב לפלאיה שלא טרחה לזוז מאז…) ואדם אמר לי ״למה שלא נעצב שולחן כזה בעצמנו?״. האסימון נפל, יצרנו קשר עם אדם שמוכר שאריות שיש ולמחרת בבוקר נסענו אליו.

כשהגענו למושב בשרון נחרדו עיני. הפחד הכי גדול שלי הוא נחשים ושאריות השיש, מכל המקומות בעולם, המתינו לנו בין עשבים גבוהים וצמחיה פרועה. כששאלתי את הבחור אם יש נחשים באיזור הוא ענה בפשטות ש״כן, ברור״. ככה הסתובבנו שעה ארוכה בחיפוש אחר השיש שרצינו — אדם ממוקד ורציני ואני מנסה להתפקס, אבל בעיקר בודקת כל הזמן את הסביבה שלי ומקווה שחלילה לא יקפוץ עלי משהו או מישהו מבין פלטות השיש הגדולות שהרים המארח שלנו. לא קפץ.
לאחר שמצאנו את מה שרצינו — שיש לבן עם טקסטורה עדינה של ורידים אפורים — ניגשנו למסגר שהכין את השלד שעליו יושב השיש. התוצאה היתה מושלמת והשולחן שלנו עלה סך הכל 2,300 שקל, בעוד שולחנות דומים לו בחנויות העיצוב נמכרים במינימום 10,000. אחרי הפרויקט הזה, שהיה גם מהנה וגם מספק מאוד, הבנתי שלכל סיטואציה יש פתרון, אם רק מחליטים להיות יצירתיים.

אסיים בפריטים המשלימים ואלו המנורה העומדת ששוב נצבעה, הפעם לשחור (מוזמנים לקרוא על הפעם הקודמת בה צבעתי אותה בפוסט צבע זאת בעצמך: מייקאובר קליל ומהנה למנורה עומדת), השטיח שהתאים לנו בול לסלון מבחינת החומריות והגודל שלו והכריות המהממות בשילוב קטיפה, משי, פשתן וכותנה מהחנות Oblibop שבנווה ימין, משם גם פסל הקרמיקה העשוי עבודת יד.

• 

• 

אני אוהבת את הסלון שלנו. הוא מרגיש לי ביתי ומזמין, אבל בגלל שאני כל הזמן אוהבת לשנות ולרענן את הבית, יש סיכוי שנתראה שוב בפוסט דומה לזה בעוד כמה חודשים. 🙂

זהו, עד כאן להפעם. ספרו לי בתגובות אם אהבתם את הפוסט בסגנון ה־Story Time?