החדר של ג׳וני: עיצוב חדר ילדים לכבוד גיל שנתיים

יהונתן שלי, ג׳וני, נולד לפני קצת יותר משנתיים. בשבועות לפני הלידה התחלתי לעצב את החדר שלו. שידת החתלה, ארון, מיטה, כורסא להתמוטט עליה באמצע הלילה, צביעת קיר והדבקת מדבקות עליו, שטיח לשחק, פוסטרים ואביזרי נוי נוספים. הכל היה שם (ואם אתם לפני לידה אתם בהחלט מוזמנים לקרוא את הפוסט המלא על כך: עיצוב חדרי ילדים — איך להתחיל ומה חשוב לדעת). אבל, הזמן עבר, הילד גדל ובחודשים האחרונים הבנתי שהחדר שלו צריך לעבור שינוי שיתאים אותו לגילו, גם מבחינה סגנונית־עיצובית וגם מבחינת התוכן והמשחקים שבו.

כבר מזמן שמתי לב שיהונתן נוהג לגרור את הצעצועים והמשחקים שלו לסלון והופך אותו למשחקיה אחת גדולה. את הספרים המתוקים שלו הוא מיקם בספריית הנוי שלי, שהפכה לספריית ספרי ילדים נטו. עכשיו, לי אין שום בעיה עם זה שהוא משחק בסלון, בחדר העבודה שלי או איפה שרק בא לו, אבל כן, קצת צרם לי שדווקא בחדר הפרטי שלו הוא נמנע מלשחק והבנתי שאם אצור עבורו חדר המותאם לגילו ולהתפתחותו הוא ילמד להנות גם ממנו.
התכנית היתה ברורה: קודם כל, רכישת משחקים ומוצרים חדשים המותאמים לגיל שנתיים, כמו שולחן יצירה וכסאות, מטבחון עם הרבה פירות, ירקות, סכו״ם וכו׳, מכוניות משחק קטנות חדשות, ספרים עבורם קיבעתי מדף קטן בקיר, צביעת הקיר מחדש ומעל הכל — אוהל DIY שהכנתי עבורו, בו יוכל להסתתר, לשחק או סתם לנוח בין השמיכה והכריות הנעימות. בפוסט הבא שאעלה בבלוג אספר לכם בדיוק כיצד להכין את האוהל. אל תדאגו, זה לא מסובך מדי.

לגבי הקירות — בדיוק כמו בפעם הקודמת שעיצבתי את החדר, גם הפעם החלטתי לעסוק בקיר אחד מרכזי, הקיר שהמבט מופנה אליו בכניסה לחדר, ואת השאר להשאיר לבנים ונקיים. כך, למרות שקיר אחד נצבע, התחושה שמדובר בחדר גדול ואוורירי נשמרת. אחרי שבפעם הקודמת צבענו את הקיר בתכלת והוספנו עליו מדבקות נורדיות כחולות של בעלי חיים, הפעם, ידעתי שאני רוצה לצבוע את הקיר בלבן ולאייר עליו בעצמי. שוטטתי מעט בפינטרסט ונתקלתי בציורים אבסטרקטיים שמיד אהבתי ושהוכיחו לי שהרצון לשלב מספר צבעים בקיר אחד הגיוני וישמור על הקלילות וחוסר ההעמסה על החדר שכל כך חיפשתי.

לגבי הצבעים, בחרתי בתכלת, חרדל, אפור, ירוק כהה ובז׳. המחשבה היתה על צבעים אשר יתאימו לנגיעות העץ שכבר היו קיימות בחדר — במגירות השידה, במסגרת הציור המקסים שהצייר אסף בן צבי הקדיש ליהונתן מיד לאחר שנולד, באוהל, במטבחון, במדף החדש, בשולחן ובכסאות. גם סלסלת האחסון מקש מהחנות יעל בונה התאימה לכך ולכן בחרתי בה (וגם כי הייתי חייבת עוד אחסון לצעצועים). תוסיפו גם את השטיח (גם הוא מאותה החנות), סלסלת אחסון נוספת ועוד מעט פריטי נוי נלווים ובכך למעשה סיימנו את ריהוט החדר החדש.

אבל בואו נחזור רגע לצביעת הקיר. בגלל הריח החזק של הצבע ידענו שיהונתן יצטרך לישון אצל סבא וסבתא לילה אחד ולכן קבענו את הצביעה ליום שישי בערב. נפרדנו מיהונתן קרועי לב, הגענו הביתה ומיד התחלנו. פתחנו את המיכל, שפכנו את התכולה למגש, התחלנו לצבוע ותוך כמה רגעים הבנו שאנחנו בבעיה. עכשיו תבינו, מדובר על קיר די גדול ואני לא רוצה להאשים אף אחד אבל המוכר בחנות אמר לי שחד משמעית ליטר יספיק. אז זהו, שהוא לא הספיק אפילו לשכבה הראשונה. התחלנו טלפונים לחברים ולמשפחה (להזכירכם, שישי בערב, הכל סגור…) ולבסוף אבא שלי מצא משהו, קצת ישן אמנם, אבל בתוקף.

• 

• 

התארגנו, יצאנו ובדרך להורים שלי עצרנו לאכול בפיצה טבעונית שאנחנו מאוד אוהבים. הפיצה עשויה מקשיו וזו היתה הזדמנות יוצאת דופן לאכול שם, כי יהונתן אלרגי לקשיו ואגוזים אחרים וכל עוד הוא איתנו אין סיכוי שנאכל דבר כזה. אז לקחנו מגש לכיכר המרכזית של העיר והאמת שיצא לנו אחלה דייט. אחרי הפיצה, שהיתה כל כך טעימה ומשביעה, הסתכלנו אחד על השני והיה לנו ברור שאנחנו חייבים קינוח. עצרנו במקום שמכין עוגיות חמות, ענקיות וסופר טעימות, טרפנו אותן והמשכנו להורים. כשחזרנו הביתה אדם כבר היה הרוס אבל עשה את כל המאמצים ועזר לי לסיים את הצביעה ואני ידעתי שמצפה לי עוד בוקר של עבודה על הקיר, לפני שג׳וני חוזר. קמתי מוקדם, התארגנתי וניגשתי לצייר את האיורים על הקיר הלבן.

• 

• 

התחלתי לשרטט בעפרון ובזהירות את הצורות בזו אחר זו, צבעתי כל אחת מהן בשתי שכבות צבע אקריל (כי ידעתי שאני רוצה גוונים רבים ולא היה טעם לקנות מיכל מכל צבע) והוספתי לקיר טקסטורות של קווים, קשת, נקודות וגלים. מאוד נהנתי מכל תהליך הצביעה והציור על הקיר וכבר השתוקקתי לראות את התגובה של יהונתן. לכן, סידרתי לו טיפ טופ את החדר ואדם נסע להביא אותו.

כשהגוזל שלי חזר הביתה רק דבר אחד עניין אותו — המטבחון החדש. לא הציורים על הקיר, לא האוהל ולא מדף הספרים. ואני חשבתי לעצמי, בתור אמא שלו, אחרי שהשקעתי כל כך הרבה, נשארתי לעבוד עד אמצע הלילה, קדחתי בקיר, הזמנתי ריהוט, הרמתי אוהל וזו התודה שאני מקבלת? אז זהו, שכן, וכנראה אצטרך להתרגל לזה.